צילום הוא מסע שמפגיש אותך עם הרבה אנשים ולוקח אותך למקומות רבים ושונים. לעיתים גם כאלה שלא דמיינת שאי פעם תגיע אליהם.
הצלם – במאי והיוצר רותם אברוצקי יצא בהתנדבות למסע מצולם שהתארך מעבר לצפוי ולבסוף אחרי שנה ושלושה חודשים, בא לעולם ספר מרגש שמספר את פועלה של עמותת "מצמצמים רווחים" אנחנו בפוטופריק הכרנו את הבחור רק במהלך השנה האחרונה אף שהוא מצלם כבר יותר משלושים שנה. מעת לעת הוא הגיע אלינו, קנה עוד ועוד רקעי נייר בשלל צבעים ועורר מאוד את סקרנותנו. מדוע דרושים לו כל כך הרבה גוונים? בתחילת דצמבר 2019 הוא הניח על שולחננו את הספר המדובר המכיל צילומים וסיפורים מדהימים על מפגשי החונכות המיוחדים המקשרים בין צעירות וצעירים הנדרשים לקבל החלטות מהותיות באשר לעתידם לבין חונכות וחונכים בעלי רקע ונסיון חיים עשיר, המסייעים להם לנווט את צעדים הראשונים במסע חייהם הבוגרים.
רותם אברוצקי, ראשלצי בן 49 חי ונושם צילום בערך מגיל 16, כשיום אחד החליט להעז ולצלם במצלמת הרפלקס המשפחתית ולפתח בעצמו את התמונות שצילם בחדר החושך שאחיו הבכור התקין בבית. מאז עברו תחת ידו מצלמות ועדשות רבות מסוגים שונים, עולם הצילום השתנה לחלוטין והפך מפוטו-כמי לדיגיטלי, אולם מהות הצילום שכבשה את הנער שבגר, לא השתנתה לדבריו עד היום.
את ראשית דרכו בעולם הצילום והתקשורת החל בעיתון "מעריב" טרם גיוסו לצה"ל כצלם צבאי בדובר צה"ל ובחיל החינוך. לאחר שחרורו צילם עבור ידיעות אחרונות, העולם הזה ו"שישי" במקביל ללימודי קולנוע וטלוויזיה בבית הספר לאומנות – "קמרה אובסקורה". בין השנים 1997-2017 עבד כתב ובמאי בערוץ 1 (עד לסגירתה של רשות השידור). הוא שימש כתב קבוע בתוכניות הדגל של הערוץ "יומן" ו"מבט שני" בנוסף ליצירת שלל סרטי תעודה מעת לעת. יש לו ידע מדהים באומנות ובצילום והשיחה עמו הייתה מרתקת.
ספר לנו קצת על אופי הפרויקט ואיך הגעת לצלם אותו?
במאי 2014 נערך כנס של סגל בוגרי גדוד 50/101 (הנח"ל המוצנח) – "30 אחרי 50". החברים שנפגשו דיברו על השנים בגדוד והזכירו את הקריאה החוזרת "לצמצם רווחים", כפי שהורו המפקדים לנוכח פתיחת הפער בין הראשונים לאחרונים במסעות, בתרגילים, בצניחות ובמבצעים. כאנשי סגל גדוד 50, גוף חזק, איכותי, מאוחד ועם כמה שנות ניסיון ולא מעט חברים שהתווספו בדרך, חשבו מייסדי עמותת "מצמצמים רווחים", ששוב אפשר וצריך לפעול יחד. כך נולדה היוזמה להקמת העמותה שבמוקד פעילותה תכנית החונכות שכשמה כן היא: לצמצם רווחים ופערים שנוצרים בינינו, אזרחי המדינה ובייחוד בקרב השכבות הצעירות. חונכים ומתנדבים מלווים צעירות וצעירים המגיעים משלל חלקי החברה הישראלית. פוגשים אותם בנקודת פתיחה שברירית ומסיעים להם לקבל החלטות ולפרוץ קדימה. בתום חמש שנים לפעילות העמותה פנו אלי מנהלי מנהליה בבקשה שצלם בעבורם ספר שיתעד את סיפורי החונכות.
מה בעצם ביקשו ממך ואיך ניגשת להתחיל פרוייקט שכזה?
לא היה למנהלי העמותה קו או רעיון כיצד לעשות זאת זולת הידיעה שהם רוצים ספר מהודר בצורת אלבום ושלתמונות שיצולמו יהיה מקום מרכזי. אפילו כמה סיפורים ברצונם לתעד לא היה להם מושג. מהרגע הראשון היה ברור לי שיש לצלם את החניכים והחונכים בתמונות משותפות, בדרך שתכבדם ותמחיש עד כמה שניתן את הקשר בניהם. מהר מאוד הבנתי שהדרך הנכונה והמתאימה ביותר לעשות זאת היא בסטודיו, באמצעות צילומים "נקיים" עם תאורה מוקפדת, אולם לא מתחכמת. שיראו את האנשים: את צל דמותם, מבע פניהם ואפילו את האישונים אם אפשר. עניין נוסף שבלט למן הרגע הראשון והצריך התייחסות בצילום, הוא המגוון האנושי של המצולמים שהזכיר לי במידת מה את מלאכת הליהוק למסעות הפרסום של מותג האופנה "בנטון". בתוצאה הסופית תצלומי הקמפיינים שלהם ססגוניים מאוד גם בצבעים ולא רק במגוון האנושי, אולם מקור הצבע שלהם הוא הבגדים עצמם, שכן מרבית הצילומים מתבצעים על רקע לבן מעט שרוף, נקי ואחיד. בפרוייקט הזה הבגדים אינם העיקר ומה גם שמצאתי לנכון לבקש מהמצולמים להתלבש כרגיל או לפי ראות ענייהם כדי לשמור על האותנטיות עד כמה שניתן גם בצילומי הסטודיו, אולם בכל זאת רציתי משהו משמחת החיים והצבעוניות "הבנטונית" גם בפרוייקט הזה וכלן החלטתי להשתמש בגוונים שונים של רקעים, ככול שניתן. רציתי טיול בספקטרום הכרומטי של הצבעים וכך עשיתי. הערכתי שהצילומים יערכו כחודש או לכל היותר חודשיים והתנדבתי בשמחה לתרום מזמני וממרצי לטובת העמותה הנפלאה הזו. משהחלטתי באשר לאופייה האומנותי של ההפקה נותר להתחיל ולהפיק בפועל את הצילומים. כלומר לתאם מועדי מפגש בסטודיו עם החניכים וחונכיהם ומכאן החל החלק הכי מורכב בהפקה שבדיעבד גם סיבך והאריך מאוד את משך העבודה על הפרוייקט מחודשיים לכל היותר למשך שנה ושלושה חודשים! התברר שלהביא אותם לסטודיו זו פעולה לא פשוטה בכלל. רבים מהם דחו אותי והלוך ושוב ולא אחת גם ביטלו או דחו את הגעתם שתוכננה מבעוד מועד. אמרתי לראשי העמותה שלספר דרושים לפחות 30 סיפורים ושאם נגיע ל50 סיפורים זה יהיה מרשים ביותר. לבסוף הגענו ל53 סיפורים.
איך ניגשים לאנשים שהם לא דוגמנים וצריכים להיחשף לפני המצלמה?
צריך לזכור שמדובר כאן באנשים שהם לא "מצטלמים מקצועיים" הם אינם מצטלמים בד״כ וכמובן שהסטודיו, התאורה או הוראות הצילום זרים ומוזרים להם ומכאן כשהם ניצבים לפני המצלמה מתחיל תהליך של התרגלות ושל הסכמה פנימית לצילום. המצב המיוחד הזה דורש ממני המון רגישות לחששותיהם וכדי להצליח במשימה דרושה סבלנות רבה ומעט הבנה בנפש האדם. המצולמים מגיעים לסטודיו עטויי שכבות הגנה וחששות וצריך לקלפם לאט ובזהירות. הבנתי שהצילום צריך להתחיל מההקשבה. להבין אותם ומה עובר עליהם. לזכור שכל אחד מהמצולמים ובמיוחד החניכים, סוחבים עמם חתיכת סיפור ומעבר לכך, גם כדי להרגילם לסיטואציה המוזרה וגם כדי לתקשר ולהפיג חששות בחרתי להסביר ולשתף גם בפרטים של בניית התאורה והסט.
ספר לנו על כמה מהמפגשים היותר מעניינים שהיו לך
הגיע צמד של חניך וחונכת. התחלתי לצלם והפנים של החניך נראו כמו בציור "הזעקה" של הצייר הנורבגי אדוארד מונק. הבחור נראה על הגבול שבין חרדה לדיכאון. אי אפשר היה לצלמו כך ומה שלא אמרתי, לא הועיל. פניו נשארו חתומים. היות ואני עצמי מתרגל יוגה, החלטתי לעצור את הצילומים ולתרגל נשימה עם הבחור עד שיחוש הקלה ואכן אחרי 20 דקות לערך הבחור השתחרר מעט. חמצן זרם לראשו, הוא החל להיות נינוח, להיפתח ואפילו לחייך בהמשך. למרות נקודת ההתחלה הבעייתית, בסופו של דבר יצאו צילומים מצוינים. שעה אחרי שסיימנו את הצילומים קיבלתי טלפון מהחונכת שלו ששאלה אותי מה עשיתי לבחור? "כי החיוך החזיק לפחות עוד שעה אחרי" והוסיפה שבמכוון לא סיפרה מראש שהבחור הלום קרב כדי שלא אבהל.
באופן כללי רוב המפגשים היו מעניינים ומרתקים עד כדי כך שלעיתים מרוב שהיה מעניין כמעט ושכחנו שמטרת המפגש היא בכלל לשם צילום. היו טיפוסים מכל המינים והסוגים. גלריה אנושית מרשימה ולכל אחד צריך לגשת באופן שונה, שמחתי מאוד שגם טיפוסים דיכאוניים שחששו מאוד מהצילום, ביטלו כמה פעמים את המפגש ואפילו ביום הצילום שקלו לבטלו שוב, יצאו מהסטודיו שלי עם חיוך גדול ותחושת סיפוק.
מה לגבי עיבוד התמונות? איך ניגשת לזה? עד כמה לעבד וכו?
היו לי לא מעט דילמות מקצועיות ובעיקר מוסריות לגבי מידת העריכה ובמיוחד בכל הקשור בקמטים, קמטי הבעה וכתמי עור שונים. השאלות החלו לנקר בי כבר בזמן הצילום, אולם שם נתתי לכך מענה מסוים באמצעות מניפולציות תאורה וזוויות צילום, כך או כך הסוגיה התחדדה מאוד בשלב העיבוד והעריכה של הצילומים כשאני לבד מול צג המחשב, מביט מקרוב-קרוב בכל פגם אנושי שלעיתים בחיי היום יום הוא זניח כמעט אבל הצילום, במיוחד בעדשות "סגורות" מבליט מאוד לעיתים. רוב המצטלמים בפרוייקט היו קונטרסטיים מאוד זה לזה, לדוגמה: בחורה צעירה עם עור פנים חיוני ומתוח לעומת אישה מבוגרת שעור פניה זוכר כל דקה של שמש שבאה עמו במגע. לעיתים הניגוד הזה היה קשוח גם אצל הגברים והתחבטתי מאוד בשאלה איך נכון להתמודד עם דילמה שכזו? מצד אחד זה הרי פרויקט תיעודי למרות הצילום המבויים בסטודיו ומצד שני רציתי לעשות כבוד למצולמים ובתוך כך "לפצות" על פגמים שהועצמו בשל הצילום כאמור. לבסוף לאט וזהירות בחרתי לתקן עם הרבה רגש, ניסוי וטעיה. מצד אחד לא לבצע "ניתוחים פלסטיים רדיקליים" ומצד שני כן לעשות כל מה שאיפור טוב כן יודע לעשות אף שלא באופן עמוק ומושלם כמו שאפשר באמצעות שימוש בתוכנות העריכה שיש כיום. העלמתי חצ’קונים אצל הצעירים וכתמי עור בעיתיים אצל המבוגרים ופה ושם שיטחתי גם קמטים, אך לא העלמתי אותם כלילי.
כך, לבסוף בתום שנה ושלושה חודשים, נדפס לבסוף הספר של ״ מצמצמים רווחים״ . 53 סיפורים מתוך כ 280 סיפורי חונכות מרגשים.
חלק מעבודות הצילום של רותם ניתן לראות בעמוד האינסטגרם שלו: www.instagram.com/rotem_avrutsky/
